The Symbolic Species – Terrence Deacon (יומן קריאה)

קניתי באיביי ספר עם תת-הכותרת המפתה "The co-evolution of language and the human brain".

הספר מתבסס על מחקרים רבים שנעשו בנושאי חקר השפה וחקר המוח, ומציע באומץ הסברים חדשניים ופשוטים לתופעות שלא על כולן יש היום קונצנזוס מדעי. הוא מעניין וכתוב בשפה קולחת. הביקורת היחידה שלי בינתיים היא שלעתים המחבר מורח טענה על יותר מדי עמודים וחוזר עליה בניסוחים שונים.

בינתיים קראתי בערך שליש מהספר, והחלטתי לכתוב סיכום קצר, בעיקר כדי שיום אחד אוכל להיזכר בספר מאיר-העיניים הזה.

—–

הפרק הראשון מנסה לשכנע שהשפה האנושית היא תופעה ייחודית בנוף התקשורת של עולם החי. אנחנו נוטים לחשוב שלציפורים, כלבים, דולפינים ודבורים יש שפות שפועלות על עקרון דומה לשפות שלנו, רק פשוטות יותר: בלי תחביר, עם אוסף מילים מוגבל, וכדומה. לפי דיקון, אדם הטוען שבעלי חיים מתקשרים ב"סוג של" שפה משול לפינגווין שידרג את סוגי הכנפיים של ציפורים או לקיפוד שישווה בין סוגי הפרווה של יונקים. השפה שלנו ייחודית. לראיה, גם הדרך שבה מתקשרים בעלי חיים אחרים השתמרה במין שלנו – היא השתמרה בתופעות כגון צחוק, והרי אף אחד לא יטען שצחוק הוא מילה בשפה האנגלית. בהמשך יינתן הסבר תאורטי להבדל שבין שפה לצורות תקשורת אחרות.

אז למה לא קיימות שפות פשוטות שמדוברות על ידי בעלי חיים אחרים? האם זה רק כי אנחנו "מפותחים" יותר ועומדים ב"ראש הפירמידה" של יכולות החשיבה והזיכרון? הגודל היחסי של המוח שלנו יכול להסביר למה שפות של יונקים אחרים יהיו פשוטות יותר, אבל הוא לא מספיק כדי להסביר למה אין להם שפה בכלל. הרי יונקים אחרים יכולים להיות חכמים מאד, ומראים יכולות למידה מרשימות בנושאים אחרים. אז למה יונקים שחיים איתנו מגיל אפס, כמו כלבים, סוסים וחתולים, מראים אפס הצלחה בלתפוס את המבנים התחביריים של השפה האנושית הסובבת אותם, שבני אדם מצליחים לתפוס בגיל כל כך קטן?

—–

הפרק השני והשלישי נותנים הסבר להבדל שבין שפה לבין דרכי תקשורת אחרות. לבעלי חיים קיימים סוגי תקשורת רבים, כדוגמת ריקוד הדבורים שמראה על מיקום מקור האוכל, והקריאות המגוונות של קופי ה-vervet שמזהירות מטורפים שונים, שכן דרך ההימלטות הרצויה כשמגיע עיט (לרדת מהעץ) שונה מדרך ההימלטות הרצויה כשמגיע נמר (לעלות על עץ) או נחש (להיות ערניים ולשים לב לשיחים).

כאן נכנסת סקירה קצרה של תחום הסמיוטיקה (חקר הסימנים) והרמות השונות שבהן דבר אחר יכול להיות מקושר במוחנו לדבר אחר. ניתן לסכם את ההבדל בין תקשורת של בעלי חיים כמו קופי ה-vervet לבין שפה אנושית באופן הבא. קריאות הקופים הן ברמת ייצוג שנקראת "אינדקס". משמעות הדבר היא שהייצוג מצביע ישירות על תופעה בעולם המוחשי. האינקדס מוגדר ע"י התופעה וניתן ללמוד אותו בהתנייה קלאסית – כמו שמלמדים כלב לשבת כתגובה על פקודת "שב" או תוכי לבקש אוכל במילים. במוחו של הכלב יש קשר אינדקסי בין המילה "שב" לבין תופעת הישיבה, במוחו של הקוף יש קשר ישיר בין סוג הקריאה לסוג הטורף המתקרב, ובמוחה של הדבורה יש קשר אינדקסי בין סוג הריקוד לבין הקואורדינטות של מקור האוכל.

לא כך הם פני הדברים בשפה אנושית. מילים בשפה אינן אינדקסים, אלא רמה גבוהה יותר של ייצוג, הנקראת "סימבול". סימבולים לא מוגדרים ע"י תופעות בעולם המוחשי, אלא ע"י סימבולים אחרים. הם יוצרים מישור נפרד מהמישור המוחשי, וכל סימבול (מילה בשפה) מוגדר על ידי הקומבינציות שלו עם סימבולים אחרים. הגדרה של מילה איננה אובייקט פיזי, אלא האופן שבו משתמשים בה, כלומר עם איזה מילים היא באה במגע. השפה יכולה אמנם לתאר תופעות בעולם המוחשי (וחלק מהמילים בה הן אמנם אינקדסים, כגון "ג'ורג' וושינגטון"), אבל היא יכולה לתאר גם חדי קרן, מלאכים ותקוות. הקפיצה מלמידת אינדקסים ללמידת סימבולים היא קשה במיוחד, והמין היחיד שמסוגל לעשות אותה בקלות הוא המין שלנו. המשך הספר ינסה להסביר אבולוציונית למה זה כך.

המחשת המעבר מייצוג אינדקסי לייצוג סימבולי.
רואים כאן שלושה תרשימים, כשבכל אחד המישור התחתון הוא מישור המציאות, והמישור העליון הוא מישור הייצוג במוח. ככל שהחץ כהה יותר, הקשר חזק יותר.
בתרשים התחתון – ייצוג המציאות ע"י אינדקסים. באמצעי – שלב מעבר כחלק מהלימוד. בתרשים העליון – מישור סימבולי נפרד מהמציאות, כאשר הקשרים בין אובייקטים במציאות משתקפים בקשרים בין מילים בשפה.

ההבדל הזה מומחש באמצעות מחקר של סו סייווג'-רמבו ודיאן רמבו בשני שימפנזים, אוסטין ושרמן, שהצליחו ללמוד לתקשר באמצעות מקלדת עם סמלים. תחילה הם למדו לקשר בין סמלים לבין תופעות בעולם האמיתי (סוגי אוכל), אך האתגר שעמד בפני החוקרים הוא ללמד את הקופים שפה בעלת תחביר, כלומר שיש בה מילים שמוגדרות ע"י מיקומן במשפט ביחס למילים אחרות. נדרשו אלפי נסיונות ואסטרטגיות לימוד מתוחכמות, אך לאחר שהתחביר נקלט במוחם של השימפנזים, היה להם קל מאד לשלב במבנה החדש מילים לסוגים חדשים של אוכל. דיקון מסביר את זה בכך שהשימפנזים הצליחו לעבור מייצוג אינדקסי לייצוג סימבולי, ונותן חיזוקים לטענה זו באמצעות השוואה לשימפנזה אחרת באותו ניסוי, שלא הצליחה לעשות את המעבר הזה, ואותה מילים חדשות רק בילבלו.

—–

הפרק הרביעי קורא תיגר על תאוריית הדקדוק האוניברסלי של חומסקי. אביא כאן את העמוד הראשון של הפרק במלואו:

Over the last few decades language researchers seem to have reached a consensus that language is an innate ability, and that only a significant contribution from innate knowledge can explain our ability to learn such a complex communication system. Without question, children enter the world predisposed to learn human languages. All normal children, raised in normal social environments, inevitably learn their local language, whereas other species, even when raised and taught in this same environment, do not. This demonstrates that human brains come into the world specially equipped for this function. Few would argue with this sense of the term innate. But many linguists and psychologists propose a more thoroughly preformationist interpretation of this same phenomenon. They argue that the child’s remarkable feat of learning afirst language is the result of an innate “language competence.” When we say that people are competent at a skill, for example, typing, we generally mean that they possess some proficiency in it,and not just a potential or talent that might be realized under the right conditions. A competence is an available skill, normally one learned or acquired previously. So by analogy an innate language competence is an ability to perform certain language tasks as though they had previously been learned.

 If language competence is innate in this sense, then language knowledge itself, in some form, is already present in the human brain prior to gaining knowledge from any experience with language. But is it really? There is, without doubt, something special about human brains that enables us to do with ease what no other species can do even minimally without intense effort and remarkably insightful training. We not only have the ability to create and easily learn simple symbol systems such as the chimps Sherman and Austin struggled to learn, but in learning languages we acquire an immensely complex rule system and a rich vocabulary at a time in our lives when it is otherwise very difficult to learn even elementary arithmetic. Many a treatise on grammatical theory has failed to provide an adequate accounting of the implicit knowledge that even a four-year-old appears to possess about her newly acquired language. No wonder so many linguists have thrown up their hands, exclaiming that “language must be unlearnable” and claiming that it was all a magician’s trick, that the rabbit (grammatical knowledge) must have been in the hat (the child’s brain) from the beginning. But in what form? And how could it have gotten there? Unfortunately, the theory that innate knowledge of grammar is the heritage of all human children simply asserts the answers to these messy questions, and leaves it to evolutionary biology and neuroscience to explain how the answers are to be derived. Before scientists in these fields commit their experimental resources and theoretical modeling efforts to justifying this theory’s claims, it may be worth asking if they are biologically plausible and if there really are no alternatives.

ובכן, דיקון לוקח את האתגר להסביר את היכולת המדהימה של ילדים ללמוד שפה בלי להניח שיש בהם דקדוק מולד. לשם כך, בעקבות אליסה ניופורט, הוא מפנה את תשומת הלב לכך שלא נכון להתמקד ב"אבולוציה של המוח כדי להתאים לשפה". הרי אבולוציה ביולוגית לוקחת מיליוני שנים, בעוד שיש אבולוציה אחרת שהיא הרבה יותר מהירה, וממנה נוטים להתעלם – האבולוציה של השפה עצמה. שפות משתנות כל כך מהר שתוך אלף שנים אי אפשר לזהות אותן. בעקבות מודלים המתארים רעיונות ואמונות כפרזיטים ש"מתנחלים" במוחם של בני אדם, מתרבים ממוח למוח ותוך כדי כך עוברים אבולוציה, דיקון בונה מודל של השפה האנושית כיצור "חי" בעל נטיות הישרדות. כדי לשרוד מדור לדור, השפה חייבת להתאים את עצמה כך שהיא תילמד בצורה מיטבית ע"י בני אדם צעירים יותר ויותר. המבנים המורכבים מאד של השפה מרתיעים תאורטיקנים, ובלשנים חומסקיאניים כבר נתנו הוכחות פורמליות מדוע אי אפשר ללמוד שפה משמיעה בלי שום ידע מוקדם. אך כשחושבים על זה מנקודת מבט של השפה כיצור חי, עליה להתאים לצורת הלמידה של ילד. ייתכן שצורת למידה זו שונה מאד מהאופן שבו אדם מבוגר חושב על למידת שפה (ועובדה שמבוגרים מצליחים בכך הרבה פחות). אולי השפה התאימה את עצמה במהלך הדורות כך, שדווקא לצורת הלמידה הייחודית לילדים היא תתאים בצורה הכי טובה שיש?

ג'ף אלמן החליט לדמות את לימוד השפה ע"י המוח באמצעות רשת עצבית בעלת זיכרון. כקלטים הוא הזין משפטים תקינים באנגלית, בדומה למשפטים שילד שומע מסביבתו, וציפה שהרשת תלמד לזהות מהו משפט תקין – תתכנס על מודל כלשהו של תחביר תקני. זה עבד עם משפטים פשוטים (נושא-נשוא-מושא), אבל כשהמשפטים שהוזנו היו מורכבים יותר, זה לא עבד – הרשת לא התכנסה. אלא שאז הוא ביצע שני שינויים ברשת, והשני מרתק במיוחד:

1. במקום להתחיל עם כל סוגי המשפטים, הוא הזין תחילה משפטים פשוטים (נושא-נשוא-מושא), ורק אחרי שהרשת הצליחה לבנות מודל של משפט פשוט, התחיל להזין משפטים מורכבים יותר,

2. הוא פגע בכוונה ובאופן אקראי בזכרון של הרשת. כלומר, התאים שמטרתם לזכור את מה שנלמד עד עתה נפגעו במזיד – תחילה באופן מסיבי, ובהדרגה עם פחות ופחות פגיעות. זה בא למדל את התהליכים הקיימים אצל ילדים: ילדים לא טובים בלזכור פרטים, ונוטים לשכוח בקלות. הזיכרון מתייצב ומשתפר עם הגיל, ואנחנו בשלים להתחיל ללכת לבית הספר רק בסביבות גיל 6.

באופן מרתק, הפעם ה"מוח" המדומה הצליח – לאט אבל בטוח – במשימה שהתאורטיקנים הוכיחו ש"אינה אפשרית" – ללמוד תחביר מורכב ללא שום ידע מוקדם, רק על סמך דוגמאות. הדבר דומה לניסיון להבין מה רואים בתמונה, כשבתחילה רואים את התמונה מעורפלת, ולאט לאט הפרטים מתבהרים. זאת לעומת הגישה הנאיבית של למידה מתוך דוגמאות עם זכרון מושלם, שבה רואים בכל פעם חלק אחר בתמונה, אך קשה להבין מזה את התמונה הכוללת. הסוד הוא בשיכחה.

הפרק נותן עוד מספר הפרכות מעניינות לתאורית הדקדוק האוניברסלי של חומסקי, ומציע הסברים חלופיים לבעיות הקשות שהיא מנסה לתת להן תשובה. לדוגמה, תכונות המשותפות לדקדוקים של שפות שונות מוסברים על ידי אבולוציה מתכנסת של השפות.

—–

בהמשך צפוי לי החלק של הספר שעוסק באבולוציה של המוח, ואני מקווה לצלוח אותו.

גם הוא מוזכר בספר. קנזי – הבונובו שלמד לדבר בהיותו תינוק בזמן שאימו השתתפה בניסוי של סו סייווג'-רמבו